Zelda R Stern and Elana Sztokman's oped from The Jewish Week about the significance of the Maharat graduation: "Orthodox women are making history in front of our eyes. On June 16, three women will be ordained to serve, in effect, as Orthodox rabbis, given the title of Maharat (an acronym for the Hebrew words meaning leader in legal, spiritual and Torah matters). They will graduate from Yeshivat Maharat in New York City, the first and thus far only women to receive institutional ordination as religious and spiritual leaders in the Orthodox world. To a certain degree, this is not really news. Women have been working in Orthodox clergy position for years. And a handful of women have been privately ordained by Orthodox rabbis over the years. But next month’s graduation will mark the first time Orthodox women will be formally and publicly ordained with institutional recognition for the profound role women rabbis can play in Orthodox communities. Maharat women will perform virtually all the same pastoral and spiritual functions as men, plus a few. Orthodox women are often more comfortable approaching women about personal, intimate issues than they are approaching men. Maharat women will deal with those issues and have the potential to re-engage women in communal life — women who until now have felt that they have no leaders. As one young Orthodox woman recently told us, “When my husband doesn’t come to synagogue, the rabbi asks about it. But when I don’t come, he doesn’t even notice. I need a woman rabbi who I can connect to, who can take an interest in my spiritual life.” Read the rest at The Jewish Week
Jewfem Blog
Some Hebrew-language musings on the connections between Kolech and JOFA, or on the need for cross-oceanic collaborations in religious feminism. כתבתי מאמר בעברית באתר קולך בנושא כנס JOFA.... על שיתוף פעולה ועל הכוח שבא מחשיבה ופעילות משותפת. אשמח לשמוע תגובות http://kolech.org.il/show.asp?id=63941 ברור לי שיש כאן צורך גדול להדק את הקשרים בינינו וליצור דרך לשיתוף פעולה. פשוט חייבות. אין דרך אחרת. אנחנו זקוקות אחת לשנייה עבור ההצלחה של כולנו השנה היתה שנה מאוד מרגשת עבור הפמיניסטיות הדתיות: שלושה כנסים בנושא דת ומגדר התקיימו תוך מספר חודשים ברחבי העולם. הכנס הראשון של JOFA-UK החדש, התקיים בחודש יוני בלונדון; כנס השני, של ארגון 'קולך', התקיים בספטמבר והכנס השלישי, כנס JOFA, התקיים בניו יורק בתחילת חודש דצמבר השנה (2013) הרצף הזה של כנסים המיועדים לדון בנושאי דת ומגדר בזה אחר זה בפינות שונות בעולם הביא איתו הזדמנות מיוחדת לבחון את הקשרים בין תנועות האחות הללו. התוצאות בינתיים הן מרתקות, ואולי אפילו מרגשות. אין ספק ש JOFA ו'קולך' הינן ארגוני אחות במלוא מובן המילה. כמו שתי ישויות שנובעות מאותו מקור, כאשר כל אחת עם אישיות הייחודית לה. ההקשר דומה אך קצת שונה, והרצון משותף לבנות בית חדש וחזק על בסיס ערכים משותפים. במשך השנה שחלפה היו לנו מספר אירועים שפעלו לחזק את הקשרים בינינו ואת החזון המשותף. נציגות JOFA ו'קולך' נפגשו מספר פעמים במפגשי היכרות, לשמוע אחת מהשנייה ולדון בסוגיות משותפות, כגון מנהיגות נשים, נושא העגונות ומסורבות הגט ועוד. בירושלים, חנה קהת אירחה את נשות JOFA, ואח"כ סוזי הוכשטיין אירחה את הקבוצה. כשחנה קהת היתה בניו יורק בנובמבר שעבר 2012, הרמנו ערב של וועידת פאנל בנושא מעמד הנשים בארץ, יחד עם בלו גרינברג, ג'יין אייזנר, סוזן ווייס וננסי קאופמן, כולן נשים יהודיות פמיניסטיות מובילות (ואיזה כייף היה להפיק אירוע שבו כל הדוברות היו נשים! קיבלנו על זה ביקורת – למה לא שמרנו מקום לגבר – אבל בשבילי זאת היתה אפליה מתקנת, והיה פשוט נפלא לראות פאנל מלא בכח נשים! אני יכולה להבטיח שקהל של כ-75 איש לא היו משועמם!). לסיכום, שני הארגונים נמצאים כבר יותר משנה בתהליך משמעותי וענייני לגבי חשיבה, לקראת חזון משותף ואולי גם פעילות משותפת. וכל זה קורה בשנת הכנסים, כך שפעילות זאת צברה תאוצה וקיבלה אנרגיות חדשות. שמחתי מאוד לראות שמספר נשות וועדת ההנהלה של JOFA הגיעו לכנס 'קולך' בספטמבר, ושבלו גרינברג נשאה דברים בנושא נשים מסורבות גט. לי היתה הזכות, יחד עם חנה קהת, להוביל שיחה בלתי-פורמאלית בנושא שיתוף פעולה בין-ארגוני. שמענו מנשים וגברים על הצורך לבנות את הקשרים הללו, ללמוד מניסיונות של אחרים מרחבי העולם, וליצור מנגנונים לתמיכה הדדית בקרב אוכלוסיות המובילות שינוי מגדרי בעולם הדתי. בכנס JOFA בשבוע שעבר, היו נציגות/ים רבות/ים מהארץ, ביניהן/ם פרופ' תמר רוס, הרב דניאל שפרבר, דבורה עברון, ד"ר רוני עיר-שי, נורית יעקובס-יינון, רחלי ווסרמן, סוזן ווייס, נשים מנשות הכותל ועוד. היו גם דוברות מ'קולך': ריקי שפירא-רוזנברג וביטי רואי, וריקי סקרה את הפעילות החשובה של 'קולך' במיוחד בנושא נשים במרחב הציבורי. מאוד שמחתי שריקי באה לדווח על הנושא הזה, נושא שהוא לא מובן מאליו שהוא נמצא בתודעה של נשים אמריקאיות. גייסנו כסף במיוחד עבור הדיון הזה, ויותר מזה, הצלחנו לוודא שהנושא הזה יהיה חלק מהאג'נדה של כנס JOFA. אני רואה בזה...
There have been some moments on my book tour when I felt like I’m on a journey revisiting my own life. Part observer, part social commentator, and part Jewish traveler, I seem to be making stops that connect in significant ways to voyages past. The first striking moment was the discovery that Prof. Jon Levisohn of Brandeis University would moderate at my official book launch. Jon and I were very close friends when we were 14, and the truth is that even though we have only seen each other a few times over the past 20 years, he has a very special place in my heart. During that awkward period of adolescence when it’s easy to think that nobody sees you or understands you, Jon was a patient and kind listener, and a thoughtful, intelligent conversationalist. Actually, it seems to me that he still is all those things. His friendship was healing then, and his presence at my first ever book launch was incredibly comforting. It made me feel whole. As if to say, I have been on this journey for thirty years, taking me to this place, and I stll am this same person. And by the way, the fact that we both ended up with doctorates in education makes me wonder what we were talking about during those late night conversations all those years ago. My tour has also taken me back to the Barnard/Columbia Hillel, some 21 years after I graduated from Barnard. I spent a lot of time at the Hillel back then, when it was in what now seems like a small office in Earl Hall. I was particularly active in Columbia Students for Israel, with my friend Josh Leibowitz, z”l, and I remember many hours spent preparing all kinds of flyers and events. We used to sometimes take over the desk of then program coordinator Helise Leiberman who was nice enough to pretend not to mind. (Helise now works with Jewish students in Poland, and we recently reconnected, and are now Facebook friends of course.) We were really happy then, I think – although seeing what HIllel has become, a multi-story building of its own, the Kraft Center for Jewish Life, with an Indian-themed kosher cafeteria, alarge synagogue that does not alternate as a mosque, and lots of spacious rooms and offices for every possible occasion including four different types of prayer services, just blows my mind. The building today is used by a thousand students on campus. That’s just amazing. Still, I should say that the moment that really blew me away was when I mentioned during my session that partnership synagogues have “only” been around for ten years, realizing that for some of the students in the room, that was more than half their lives! Their reality forced me to adjust my thinking and reconsider my narrative of social change. At one of these events, I had a very special audience member: Susan "Sooz" Goodman, my first cousin once removed, whom I had...
