Jewfem Blog

The Rabin Assassination and the Binding of Isaac: A powerful sermon by HUC Rabbinical Student Osnat Elder

To commemorate the  22nd anniversary of the Rabin assassination which falls this week, I am posting here a sermon by HUC rabbinical student Osnat Elder, a powerful and poetic call to action for Jewish educators and thinkers, which she delivered this week to the rabbinical school. Translation into English is mine. Original Hebrew posted at the bottom. 

And this dark matter was imprinted with stains of light

And they did not make a sound, and not even a whisper passed through them

And they are like the oil of myrrh, flowing and sprinkling from the rubbish. 

-- Dahlia Ravikovitch

And at midnight, a heavy silence fell on the square, like the heavens before a storm, like a partition without a partner. The square that lost its name on that long and awful night, that held thousands of candles flickering sparks of broken hope, and as they extinguished, the left behind a smooth and colorful platform of melted wax. Weeks later they were still being kindled with dedication, love, and the knowledge that only they would be able to prevent the next earthquake – even though they did not prevent the first one. This was the time of the still mourning, as if the cover of words that preceded it was already gone, and new words for processing the trauma had not yet been found. It was the knowledge that the still, small voice is the voice of compassion and the voice of sanity and the voice of culture and language. But noises, they have their own energy, and it wasn’t long before the voices of hate and violence and incitement were heard once again. And twenty years after the first earthquake (noise, ra’ash), Shira Banki was murdered. 

The Torah portion Vayera is also quaking (ro’esh).

The quake (noise) from the complicated relationship between Abraham and Sara, in its deafening silence, as if she is accustomed to being taken to the chambers of foreign kings who do what they please with her. And her striking absence while her son, her only son, the one she loved, becomes a victim of the blind belief of the king of belief, Abraham. 

Another quake is the strange fatherhood of Lot towards his daughters. The way he sacrifices their innocence, their essence, their very beings, in order to welcome strangers, in order to soothe with the angry mob outside his house. There are those who say that his daughters returned him an eye for an eye, so to speak, that when he was lying drunk and naked in the cave outside of Sodom, they raped him night after night in order to generate his offspring. 

There is nothing sicker and more perverted than their actions, since as soon as the boundaries were blurred, so too were lost the distinctions between right and wrong, between permitted and forbidden, between the personal and the political – and as soon as everything was permitted to everyone, their actions could be justified within the text, too. Only their mother, who perhaps left other children behind, stood in between Sodom and the guard, and with a momentary human instinct, turned her head and forever became a pillar of salt. She became a kind of liminal dead-alive testimony to the erosion of the good and the moral. 

The quake that closes this portion and forms its apex is the event in which Abraham gives up is son Isaac. The taking of the son in order to sacrifice him at the altar takes with it all human understanding of family relationships. His willingness to execute the crime of human sacrifice completely undermines the basic trust that children have in their parents. Unlike Hagar, who stands and waits for God’s promise to her son to be fulfilled, Abraham is willing to sacrifice his son for God. 

These quakes indicate more than anything the breaking of trust and the blurring of lines between moral and corrupt, between healthy faith and religious fanaticism, between relationship or family intimacy and the cheap, cruel trampling on the sacred institution we call family. The heroes of this portion – Abraham, Sara, Lot, his daughters – each one justifies her or his own moral path using the reasoning that they are doing it for a greater purpose outside themselves. Abraham is answering to the will of God; Sara expels Hagar in order to protect her son, Isaac’s innocence, who is meant to be the father of the nation; Lot is fulfilling the duty of hachnasat orchim, welcoming guests; his daughters fear that they are the last three people alive on earth and are ensuring the continuation of the species. And above all of them is the spirit of God, controlling or not controlling events, dealing the cards, leaving people alone to themselves and to their own sins. 

This portion is read with a choke in the throat, with wide-open eyes that alternate between astonishment, disgust and deep sadness. The portion also does not give us any way to escape until perhaps the very end, under the guise of shared destiny that enables the worst of all, the Akeda, the binding. 

“And the two of them walked together.” “And the two of them walked together.” Twice, not once. An innocent conversation between father and son, on the way. Together. What could be more perfect than the conversation between father and son while they walk towards their shared destiny of belief? The midrash tells us that Abraham tells us that Abraham said to Isaac, “The Holy One Blessed be He chose you,” and that Isaac answered, “If He chose me, then my soul belongs to Him….”What kind of belief is that? This is belief on the cusp of the absurd that is anchored in dark foundations of sanctifying the name of God dripped in blood. 

This adjoining use of “And they walked together” can be read as a call for comfort, since both father and son took on themselves the law. According to the Midrash, they both brought the stones, they both brought the branches, and as such they took upon themselves the blind and absolute belief that albeit erases the values of morality, society, and humanity, but brings them together as binders and bound, as slaughterers and slaughtered, waving the knife and a moment before it cuts through the flesh of Isaac, the savior comes, the ram. As if to say, this was just a test. An absolute test of faith. You passed. 

This adjoining should be read as a warning light, as the dark silence before the storm, as an attempt to put us to sleep on the job. Like the square after Rabin’s assassination. Thanks to this adjoining, this morally and humanly unbearable plot of sacrificing Isaac gets a measure of softening.

On the way to Mount Moriah, when Abraham is recruiting his son into the plan, he provides a small measure of hope that God will show them a kid to sacrifice, and in parallel hints that there are things worth dying for. Because the one thing that Abraham really loved in this world was God, and any false pretense he presented to Israel – a pretense of unity, of blurring differences, and mostly blurring the boundary between dedication and faith – was in order to soften his heart for what was about to come. The silence in the square 22 years ago is as misleading as the fake unity that was born between sacrifice and sacrificed, a unity of beautiful, big words, of “Hineni” – here I am – of “God will show you the kid to sacrifice, my son”, a unity of songs in the square. It is a unity that threatened to turn us into unified, blurring our heterogeneity, and in the name of God and freedom of expression, put us to sleep on the job. 


So where are the stains of light? Since I opened with stains of light. The stains of light are not the candles that are dimming after 22 years in the square, and they are not in the pseudo-solidarity, but rather they are the beacons of awareness in the midst of the crack. They are the successful processing of the trauma, and taking strong and unambiguous stands that uphold the boundary between right and wrong. These stains of light are the work of our Jewish renewal in the educational system. Because only that way can we turn simplistic slogans – those that hide the truth under the guise of, everyone does it – into penetrating words that form a hearty call and not a whisper, reestablishing the values upon which our culture was founded. 

These stains of light are our moral obligation as rabbis to take our place in the key leadership stations, as managers and coordinators in the education system and educational institutions – class coordinators, subject coordinators, writers of curricula, department heads and school heads. These are the locations where we can make an impact on the formation of Jewish-national culture and memory in Israeli society. The Jewish moral language has to replace the firy, one-dimensional, whatsappy  language that dominates. 

The educational path, in which there is space for many voices, as part of the overall process that checks the legitimacy of every voice, the possibility to be heard within the boundaries that we have put up, that is the path we need to take. The Torah, in its broadest sense, is a platform from which we can check the complexity of characters, beliefs and opinions. The Torah is the platform upon which we can test moral questions, behaviors, and cultural constructs.

From within this array, we can choose what is right according to our moral-human-liberal-pluralistic-religious beliefs. After all, the voice of Jewish renewal is religious in that it views faith as answering the call of a committed life, and as continuing the voices that have existed in our tradition in the past and which need to be exposed once again. 

The place of Jewish renewal in Israel today is to emphasize the moral lines in Abraham’s character. It is not to say that everything is holy, but everything can be renewed. Insights and criticism are those that will enable us to stand on guard, not to fall asleep at the square in front of singing artists. These will recognize deep conflicts within Israeli society and will demand that we see the lines of fanaticism and uproot them from our midst. 

Paraphrasing the poetry of Raya Hernik and Yehudit Kafri, “Not my nation, not my Judaism, and not my sacrificing.” This is our time to stand in between Abraham and Isaac, and to whisper from behind our pursed lips, “You shall not go again the way that you have gone, not while we are living here on this earth.” 

-- Osnat Eldar, HUC rabbinical student  


וּבַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל נִטְבָּעוּ כְּתָמִים שֶׁל אוֹר
וְלֹא נִשְׁמַע בָּהֶם קוֹל וְרַחַשׁ בָּם לֹא יַעֲבֹר
וְהֵם כְּמוֹ שֶׁמֶן הַמּוֹר נִגָּרִים וְזוֹלְפִים מִן הַפָּךְ.

                                                                          דליה רביקוביץ[1]

ובחצות הלילה שקט סמיך ירד על הכיכר, כמו רקיע טרם מבול, כמו מחיצה בלי שותפין. הכיכר שאיבדה את שמה באותו לילה ארוך ומר, הכילה לתוכה אלפי נרות שהיבהבו זהרורי תקווה שבורה ובדעיכתם השאירו מצע חלקלק וצבעוני של שעווה מומסת. שבועות אחרי הם עוד הודלקו בנחישות, באהבה, בידיעה שהם אלה שיבלמו את רעש האדמה הבא, אף על פי שלא מנעו את הרעש הראשון. זו היתה תקופה של אבל דומם, כאילו שלפניו כבר הסתיימה מכסת המילים ועוד לא נמצאו המילים המתאימות לעבד את הטראומה. זו היתה הידיעה שקול הדממה הדקה הוא קול הרחמים וקול השפיות וקול התרבות והשפה. אבל רעשים, יש להם אנרגיה משל עצמם ולא חלף זמן רב ושוב נשמעו קולות מסיתים ומשניאים ואלימים. ועשרים שנה אחרי הרעש הראשון, נרצחה שירה בנקי.

פרשת וירא רועשת גם היא.

רעש הזוגיות המורכבת של אברהם ושרה, שתיקתה הרועמת של זו, כמו התרגלה להילקח לחדרי מלכים זרים שעושים בה כרצונם. והעדרה הבולט כל כך, עת בנה, בכורה, יחידה, זה שאהבה, הופך להיות קרבן לאמונה עיוורת של אביר האמונה, אברהם.

רעש אחר הוא רעש האבהות המפוקפקת של לוט לבנותיו. האופן שבו הוא מקריב את תומתן, את מהותן את מי שהן למען הכנסת אורחים, כדי לפייס את ההמון הזועם מחוץ לביתו. יש הגורסים שבנותיו החזירו לו מידה כנגד מידה, כשהוא שוכב שיכור וערום במערה מחוץ לסדום הן אונסות אותו ערב אחרי ערב, להקים ממנו זרע. אין חולי עמוק ונורא ממעשיהן, שהרי ברגע שהיטשטשו הגבולות, הוסרו המחיצות בין הטוב לרע, בין המותר לאסור, בין הפרטי לציבורי והן היו מותרות לכל אדם, הרי שמעשיהן גם הם יכולים לקבל הצדקה בתוך הפרשה. רק אימא שלהן, שאולי השאירה ילדים מאחור, עמדה בתווך בין סדום לצוער, עמדה ובאינסטינקט אנושי ורגעי הפכה פניה ולנצח הפכה לנציב מלח. מעין מת-חי דומם ולימינאלי, שמעיד יותר מכל על שחיקת הטוב והמוסרי.

הרעש שחותם את הפרשה ומהווה את שיאה, הוא רעש הויתור של אברהם על יצחק בנו. הלקיחה את הבן להעלותו לעולה לוקחת איתה את כל ההבנה האנושית את היחסים המשפחתיים. הנכונות לבצע את פשע ההקרבה שומטת את הקרקע תחת הבטחון האבסולוטי שיש לילדים בהוריהם. שלא כמו הגר, שעומדת מנגד מחכה לראות את התגשמות הבטחת ה' בבנה, אברהם מוכן לוותר עליו בשביל ה'.

הרעשים מסמנים יותר מכל את שבירת האמון ואת טשטוש הגבולות בין המוסרי למושחת, בין אמונה בריאה לבין פנאטיות דתית, בין אינטימיות זוגית ומשפחתית לרמיסה זולה ואכזרית של המוסד המקודש הזה שנקרא משפחה.

גיבורי הפרשה- אברהם, שרה, לוט, בנותיו, כל אחד בדרכו מצדיק את דרכו המוסרית בעובדה שהוא הולך בה למען מישהו או משהו חיצוני לו. אברהם נענה לרצון ה', שרה כאשר היא מגרשת את הגר שומרת על תומתו של בנה, יצחק, שאמור להיות אבי האומה, לוט מכניס אורחים, בנותיו חוששות ששלושתם נשארו אחרונים בעולם ודואגות להמשך הזרע ומעל כולם מרחפת רוחו של ה', שולטת לא שולטת באירועים, טורפת את הקלפים, משאירה את בני האדם לנפשם ולחטאותיהם.

זו פרשה שנקראת בגרון חנוק ובעינים פקוחות לרווחה, בעוויתות פנים שנעות בין תדהמה לגועל ולעצב עמוק. זו פרשה שלא זאת בלבד שלא נותנת לנו פתח מילוט, אלא אף בסופה, במסווה של שותפות גורל מכשירה את הנורא מכול. את העקידה.

"וילכו שניהם יחדיו". "וילכו שניהם יחדיו". פעמיים. לא פעם אחת.  שיחה תמימה בין אב לבנו, בדרך. ביחד. מה יכול להיות יותר שלם משיחה בין אב ובנו בעת הליכה לעבר גורל אמוני משותף. המדרש[2] מספר כי אברהם אמר ליצחק: הקדוש ברוך הוא בחר בך, ענה לו יצחק: "אם בחר בי הרי נפשי נתונה לו...".

איזו מן אמונה היא זו?  זוהי אמונה  על גבול האבסורד שמעגנת לתוכה יסודות אפלים של קידוש השם טבול בדם.

הצירוף הכפול של וילכו שניהם יחדיו יכול להיקרא כקריאת נחמה, שהרי האב ובנו קיבלו על עצמם את הדין, לפי המדרש שניהם מביאים את האבנים, שניהם מביאים את העצים, לפיכך קיבלו על עצמם את האמונה העיוורת והמוחלטת, שמוחקת אמנם את ערכי המוסר, החברה, האנושות, אולם ביחד הם עוקדים ונעקדים, שוחטים ונשחטים, מניפים מאכלת ורגע לפני שהיא ננעצת בבשרו של יצחק מגיע הגואל, האייל. רוצה לומר, זה היה רק ניסיון. מבחן האמונה האולטימטיבי. עברתם.

הצירוף הזה צריך וראוי שיקרא כתמרור אזהרה, כשקט האפל שלפני הסערה, כניסיון להרדים אותנו בשמירה. כמו הכיכר אחרי הרצח. בחסות הצירוף הזה ובשלו העקידה הבלתי אפשרית בעליל הן מוסרית והן אנושית מקבלת מימד של עידון. בדרך אל הר המוריה, כשאברהם רותם את בנו למעשה, הוא מספק לו תקווה כי אלוהים יראה לו השה לעולה, ובמקביל רומז לו כי יש דברים שטוב למות בעבורם. כי הדבר היחיד שאהב אברהם בעולם היה אלוהים[3] וכל מצג השווא שהוא הציג ליצחק, מצג שווא של אחדות, של טשטוש מחלוקות והבדלים ובעיקר טשטוש הגבול בין המוסר לבין האמונה, היה כדי לרכך את ליבו לקראת הבאות.

השקט ששרר בכיכר לפני עשרים ושתים שנה מטעה ממש כמו האחדות המזוייפת שנולדה בין העוקד לנעקד, אחדות של מילים גבוהות ויפות, של הנני ושל ה' יראה לו את השה לעולה, אחדות של שרים בכיכר. זו אחדות שאיימה להפוך אותנו לאחידים, טשטשה את ההטרוגניות שלנו ובשם האל והזהירות בחופש הביטוי הרדימה אותנו בשמירה.

אז היכן כתמי האור? הרי פתחתי בכתמי האור.

כתמי האור הם לא הנרות הדועכים כבר 22 שנים בכיכר והם לא הביחד הפסאדו סולידרי, אלא הם מגדלור ההכרה בעומק השבר, הם העיבוד המוצלח של הטראומה ונקיטת עמדה נחרצת, שלא משתמעת לשתי פנים, שמציבה גבול בין הראוי לאסור.

כתמי האור יופיעו רק אם נציב גבול עבה וגבוה במקומות שבהם הגבולות הטשטשו, גבול בין ערכי המוסר לבין האמונה. גבול זה אינו חוצץ בין הטוב לבין הרע, אינו מבטל את מקומה של האמונה הנסתרת, הנשגבת האישית והפרטית, אלא מציב אמות מידה לקיום האנושי שלנו פה.

כתמי האור הם העשייה היהודית המתחדשת שלנו בתוך מערכת החינוך, כי רק כך נוכל להפוך את הססמאות הפשטניות, אלה המסתירות אמת אחת במסווה של כולנו נוהגים כך, למילים תחוחות שמהן תישמע קריאה ולא לחישה של ביסוס מחודש של הערכים שלאורם כיננו את תרבותנו.

כתמי האור הם החובה המוסרית שלנו רבות ורבנים להימצא בעמדות מפתח ניהוליות וריכוזיות במערכת החינוך בכלל ובמוסדות החינוך בפרט. מרכזות שכבה ומקצוע, כותבות תכניות לימודים, מנהלות בתי ספר ואגפים, אלה הם מוקדים שבהם נוכל להשפיע על אופי כינון התרבות והבניית הזיכרון היהודי-לאומי בחברה הישראלית.

השפה היהודית, המוסרית, התבונית, צריכה להחליף את זו המתלהמת, החד מימדית, הווצאפית. הדרך החינוכית, שבה יש מקום לקולות מגוונים, כחלק מתהליך כולל הבודק את הלגיטימיות של כל קול, את האפשרות שלו להישמע במסגרת הגבולות שהעמדנו, היא הדרך שבה צריך ללכת.

התורה, במובן הרחב ביותר של המילה, היא המצע שממנו נוכל לבדוק את מורכבות הדמויות, האמונות והדעות.

התורה היא המצע שעליו נוכל לבחון שאלות מוסריות, דרכי התנהגות ואופנים של כינון תרבות. ומתוך המגוון נבחר את הראוי לעמדותינו המוסריות- האנושיות- הליברליות- הפלורליסטיות והדתיות, שהרי הקול היהודי המחדש הוא דתי באופן שהוא תופס את אמונתו כנענית לצו חיים מחייב וכממשיך קולות הקיימים במסורות העבר ויש לשוב ולחושפם.

מקומה של ההתחדשות היהודית בארץ כיום, היא להדגיש את הקווים הערכיים בדמותו של אברהם. היא לומר שלא כזה ראה וקדש, אלא כזה ראה וחדש. התבונה והביקורתיות הן אלה שיאפשרו לנו לעמוד על המשמר, לא להירדם בכיכר מול אומנים שרים. הן אלה שיכירו במחלוקות העמוקות בתוך החברה הישראלית וידרשו להן, יכירו בקווים האמוניים הקיצוניים ויוקיעו אותם מתוכנו.

בפרפרזה על שיריהן של רעיה הרניק ושל יהודית כפרי:

 "לא את מדינתי, לא את יהדותי ולא לעולה". זה הזמן שלנו לעמוד באמצע הדרך מול אברהם ומול יצחק, וללחוש מבעד לשפתיים חשוקות, לא תעברו עוד בדרך שבה הלכתם, כל עוד אנחנו חיים פה על פני האדמה.

אסנת אלדר


[1] מתוך: כתמי אור, אהבת תפוח הזהב, מחברות לספרות, תשי"ט


[3] ויזילטיר, מאיר; אברהם, מתוך: לנצח אנגנך, המקרא בשירה העברית החדשה- אנתולוגיה, עמ' 85.

What happens when we mistake humans for God; or, a...
How internet trolls are destroying women's creativ...

Related Posts