The following is the introduction to a paper I wrote for the Argov Center comparing the Orthodox feminist movements in Israel and the US: The women’s movement arrived at the American Orthodox community long before it arrived among religious women in Israel. Already in the 1970s, American women were gathering for all‐female prayer groups and holding protests outside the homes of agunot (“chained women” – women denied divorce by their recalcitrant husbands), while these issues did not reach Israel until the 1990s. Yet, when feminist consciousness finally reached religious Israeli women, the issues were no less burning, although often in a different order of priorities – or different altogether – than those in the Diaspora. Issues of women’s study and scholarship were more central in Israel than women’s prayer groups, which never fully took off in Israel. Women in Israel also contended with new issues, such as whether religious girls should aspire go to the army or national service, or whether the school system should teach girls gemara or the more watered down “toshba” (“oral law”). Even issues of clear overlap between American and Israeli activists, such as the agunah issue, have found expression in different ways, highlighting the fascinating differences between struggle against Jewish communal authority in the Diaspora versus the struggle against Jewish state authority in Israel. Meanwhile, although agunot in Israel are trapped in some frightening ways due to the state‐rabbinic monopoly on personal status issues in Israel, they also have more tools in their arsenal, such as lobbying, legislation, and the prison system. Today, there is more overlap between the two groups than ever before, with very similar overall agendas. There are also some indications that Israeli religious feminists are headed towards more radical positions on some issues than their American counterparts. The issue of women and the rabbinate actually started in Israel, and developed without much incident, as opposed to the “rabba” drama that ensued later in New York. Also interesting are the recent calls for civil marriage in Israel coming from agunah activists, in alliance with non‐Orthodox groups, which have set the groundwork for a struggle that has broad impact on all of Israel. Similarly, the recent struggle against the exclusion of women in public spaces in Israel has drawn many Orthodox women into a fight that (perhaps unbeknownst to some of them) is headed towards calling for separation of religion and state, a struggle that can have far‐reaching consequences for Israeli society and the Jewish people at large. An examination of these two movements provides a fascinating glimpse into the dynamics of change within a traditional society, and the struggles faced by women raising feminist consciousness in a patriarchal culture that they call their own. It is also an important story about the Israeli‐Diaspora relationship, about the synergy, overlap and tensions between two vital centers of the Jewish people, in which the issues are similar and in dialogue with one another, but challenges and solutions sometimes find expressions in distinct ways. READ THE ENTIRE...
Jewfem Blog
Some Hebrew-language musings on the connections between Kolech and JOFA, or on the need for cross-oceanic collaborations in religious feminism. כתבתי מאמר בעברית באתר קולך בנושא כנס JOFA.... על שיתוף פעולה ועל הכוח שבא מחשיבה ופעילות משותפת. אשמח לשמוע תגובות http://kolech.org.il/show.asp?id=63941 ברור לי שיש כאן צורך גדול להדק את הקשרים בינינו וליצור דרך לשיתוף פעולה. פשוט חייבות. אין דרך אחרת. אנחנו זקוקות אחת לשנייה עבור ההצלחה של כולנו השנה היתה שנה מאוד מרגשת עבור הפמיניסטיות הדתיות: שלושה כנסים בנושא דת ומגדר התקיימו תוך מספר חודשים ברחבי העולם. הכנס הראשון של JOFA-UK החדש, התקיים בחודש יוני בלונדון; כנס השני, של ארגון 'קולך', התקיים בספטמבר והכנס השלישי, כנס JOFA, התקיים בניו יורק בתחילת חודש דצמבר השנה (2013) הרצף הזה של כנסים המיועדים לדון בנושאי דת ומגדר בזה אחר זה בפינות שונות בעולם הביא איתו הזדמנות מיוחדת לבחון את הקשרים בין תנועות האחות הללו. התוצאות בינתיים הן מרתקות, ואולי אפילו מרגשות. אין ספק ש JOFA ו'קולך' הינן ארגוני אחות במלוא מובן המילה. כמו שתי ישויות שנובעות מאותו מקור, כאשר כל אחת עם אישיות הייחודית לה. ההקשר דומה אך קצת שונה, והרצון משותף לבנות בית חדש וחזק על בסיס ערכים משותפים. במשך השנה שחלפה היו לנו מספר אירועים שפעלו לחזק את הקשרים בינינו ואת החזון המשותף. נציגות JOFA ו'קולך' נפגשו מספר פעמים במפגשי היכרות, לשמוע אחת מהשנייה ולדון בסוגיות משותפות, כגון מנהיגות נשים, נושא העגונות ומסורבות הגט ועוד. בירושלים, חנה קהת אירחה את נשות JOFA, ואח"כ סוזי הוכשטיין אירחה את הקבוצה. כשחנה קהת היתה בניו יורק בנובמבר שעבר 2012, הרמנו ערב של וועידת פאנל בנושא מעמד הנשים בארץ, יחד עם בלו גרינברג, ג'יין אייזנר, סוזן ווייס וננסי קאופמן, כולן נשים יהודיות פמיניסטיות מובילות (ואיזה כייף היה להפיק אירוע שבו כל הדוברות היו נשים! קיבלנו על זה ביקורת – למה לא שמרנו מקום לגבר – אבל בשבילי זאת היתה אפליה מתקנת, והיה פשוט נפלא לראות פאנל מלא בכח נשים! אני יכולה להבטיח שקהל של כ-75 איש לא היו משועמם!). לסיכום, שני הארגונים נמצאים כבר יותר משנה בתהליך משמעותי וענייני לגבי חשיבה, לקראת חזון משותף ואולי גם פעילות משותפת. וכל זה קורה בשנת הכנסים, כך שפעילות זאת צברה תאוצה וקיבלה אנרגיות חדשות. שמחתי מאוד לראות שמספר נשות וועדת ההנהלה של JOFA הגיעו לכנס 'קולך' בספטמבר, ושבלו גרינברג נשאה דברים בנושא נשים מסורבות גט. לי היתה הזכות, יחד עם חנה קהת, להוביל שיחה בלתי-פורמאלית בנושא שיתוף פעולה בין-ארגוני. שמענו מנשים וגברים על הצורך לבנות את הקשרים הללו, ללמוד מניסיונות של אחרים מרחבי העולם, וליצור מנגנונים לתמיכה הדדית בקרב אוכלוסיות המובילות שינוי מגדרי בעולם הדתי. בכנס JOFA בשבוע שעבר, היו נציגות/ים רבות/ים מהארץ, ביניהן/ם פרופ' תמר רוס, הרב דניאל שפרבר, דבורה עברון, ד"ר רוני עיר-שי, נורית יעקובס-יינון, רחלי ווסרמן, סוזן ווייס, נשים מנשות הכותל ועוד. היו גם דוברות מ'קולך': ריקי שפירא-רוזנברג וביטי רואי, וריקי סקרה את הפעילות החשובה של 'קולך' במיוחד בנושא נשים במרחב הציבורי. מאוד שמחתי שריקי באה לדווח על הנושא הזה, נושא שהוא לא מובן מאליו שהוא נמצא בתודעה של נשים אמריקאיות. גייסנו כסף במיוחד עבור הדיון הזה, ויותר מזה, הצלחנו לוודא שהנושא הזה יהיה חלק מהאג'נדה של כנס JOFA. אני רואה בזה...
Since I began working at JOFA, first as Interim Director and then as Executive Director, the staff and I have been inundated with the question: “How does she do it?” I tend to wonder what “it” is – work in a high-pressure job, leave my kids once in a while, or take a job that I really love? But let’s assume that for the most part the question refers to the issue of my travel and living arrangements; after all, I live in Israel and work in New York, and I have four children ages 9-19, and that feels like an impossible combination. I can bore you with some of the logistical answers, details of plane rides, light-packing, Skyping, and tag-team parenting. And of course I must acknowledge the necessary support system which would be different for everyone. For me, it includes the husband-partner, the tech-savvy staff, the flexi-thinking Board of Directors, and the occasionally on-call friends and neighbors. But I think that these things don’t really answer the underlying question. When we ask, “How does she do it?” I think we’re asking something about women’s lives in general and whether women have the ability, the right – I daresay, the societal permission – to live fully and to reach for our dreams. After all, let’s face it. Men do this kind of thing all the time. Many men travel the world, work endless hours, and commute by plane without ever being asked “How does he do it?” With men, it’s assumed that he will do whatever is necessary for his career and that the support system will adjust to his needs and ambitions. By “support system” we usually mean their wives. Women compromise on their careers all the time in order for the men in their lives to fully advance in their careers. I see this visually on the “commuter flights” that I take to and from Israel – the flights that arrive in New York early Monday morning and leave Thursday night in order to land in Israel in time for Shabbat. The flights are often dominated by professionals like me, who are noticeable by the fact that they travel alone, travel light, dress professionally, and are attached to their laptops and other electronics. And what I have discovered is that, for the most part, these professionals are almost all men. So the question that we should be asking ourselves is not how “I” do it, but why are we asking this question only of a woman? Why is it that only men are given the freedom to work as their hearts desire? When I hear a woman ask, “How does she do it?” I hear a wanting. I think it reflects a longing for whatever that “it” is that we see in the other person, something that we feel is missing in our own lives that the other person seems to have. In the many interviews I’ve done for research and writing over the years, I have spoken to countless women...
The women of the Orthodox community of Atlanta, Georgia, are going to be celebrating Simchat Torah like they have never celebrated before – and it’s all thanks to the hard work and vision of a young woman who led the way. Fifteen-year-old Eden Farber wanted more opportunities for women’s ritual inclusion, and spent the past six months working with her rabbi and community in a series of events that will be culminating with the first ever women’s Torah reading on Simchat Torah at the Young Israel of Toco Hills. Eden, who studies frequently at the Drisha Institute and learns daf yomi, has been frustrated with women’s limited roles in synagogue, which she wrote in an article published in Fresh Ink for Teens last year: What I don’t understand — it really does baffle me — is how we call ourselves Modern Orthodox. This patriarchal design we call a religious experience is not reflective of modern society; it’s as anachronistic as possible. The few allowances—the girls’ dvar Torah and the prayer for the State of Israel—take some of the sting out of the experience of invisibility, yet I still find myself perpetually irked. The caging restrictions are conducive to the small number girls present — why come when you mean nothing to the service? Rather than rest on her laurels, Eden decided to speak to the women of her community about her concerns. With the help of her mother, Channie Farber, Eden sent out an email to some women in her community inviting them to her house to discuss the issue of women’s ritual inclusion in shul. Some fifteen women attended this meeting, and the energy, she recalls, was electric. “It was really amazing,” she said. “We discussed so many important issues – having more women scholars in residence, bringing the Torah to the women’s side during services, possibilities for women’s Shabbat mincha groups and kabbalat Shabbat. There is so much we can do, and it was very exciting.” READ MORE AT THE JOFA SPOTLIGHT BLOG
